ברכבת העירה ישבה מולי בחורה מחוברת לאוזניות, בעיניים עצומות, סגורה ומסוגרת מפני העולם החיצון, מניעה את ראשה לקצב המוזיקה שרק היא שומעת. ופתאום עלה בעיניי רוחי זיכרון שלם: את רוקדת. נכון, לא רקדת, שלפת בתנועות שובבות את תקליטי הפופ שלי.
"שים אחד על הפטפון ותראה לי איך אתה רוקד," אמרת.
הנעתי בראשית לאות לאו. "צריך שניים לטנגו."
"בסדר, תראה לי ואני אצטרף."
זה נמשך זמן מה; אחר כך כך היא התקרבה אלי אבל לא שמתי לב וכשהסתחררתי נתקלתי בה וכמעט איבדתי את שיווי המשקל. היא תפסה אותה ואחזה בי.
לרגע לא היה שום עולם בליבי.
הרכבת עצרה בתחנה והמשיכה. משפקחתי את עיניי המושב מולי היה ריק.
ואז קפצה למסך הסלולר התמונה הזאת שלא הצלחתי להזכר מתי צלמתי.