יש לי חיבה מיוחדת להתמעטות, כמו כשנכנסים למצב של טראנס אסתטי מול התפוצצות ארגמנית ושותת דם של שקיעה רומנטית או כשמסתכלים בזוך הגבישי של רקיעי תכלת לא-מושגים. אולי זה מה שרואה הנכד כשהוא ממשקף את עצמו להסתכל ב'כלום'. שמות התואר וסימני הקריאה הולכים ומתרבים, חזהו מתרומם בהתלהבות, תמונות חולפות בזו אחר זו בעיני רוחו. אני מקנא בו, המוח שלי עסוק בהצרה. ההיקסמות של בריאה ותנועה בתוך ה'כלום' התחלפה באותה התמעטות. המבנים הקיקלופיים והמופרעים שהייתי הוזה פעם בתוך אותו 'כלום', והיו מטלטלים את הנפש התמוססו. אולי זה עניין של עונות חיים, חשבתי קשוב לתאוריו הציוריים של נכדי, שצבעיו אינם באמת צבעים; הם יותר 'מצבי אווירה', או ליותר דיוק תאורה, שתפקידם היחידי הוא להבליט את מה שהוא רואה בתוך ה'כלום'. כיף לו!