וואללה, עורר מחשבה. אבל למה זה מופנה לאלו שרצים אחריו? אולי זה טריק להחלשה של מתחרה? אבל כבר שנים שאינני מתחרה... האם אני באמת אוהב לרוץ? השאלה מנקרת בלב שמגביר פעימות, שמבקש להשתיק מחשבות. הבחור רץ במרץ. ברור שהוא רוצה להבהיר את יכולתו. אם הייתי מסוגל לחלוף על פניו, לשאול אותו את השאלה. מרוב מאמץ אני לא מקשיב למילים שהלב פועם אותן בקצב רועש, אינני יודע כבר להבדיל ביניהן לבין האנחות של המוח. כל כך הרבה בקשות הגוף מבקש בבת אחת. דמיוני נספג בזיעה שניגרת לעיניים, נצרב ומתאחד עם ההתנשפויות. אני לא קשוב לתחנונים. אני מגביר. חייב להציץ בפניו, אלא שגם הוא לא פרייר ומאיץ. אולי ריצה היא משחק. אולי הכל משחק. אולי אהבת הריצה דומה יותר משנדמה לאהבה האחרת, שגם, כשהיא מגביהה לשחקיי הדמיון הדם מתדלדל בלב ומצטמרר פחד נפילה. אני מאט. לא אוהב שליבי מלבין ( "...אני בושה לשאת לב לבן כל כך." אומרת ליידי מקבת למקבת אחרי שרצח את דנקן). הוא נבלע אי-שם בתוך צללי העצים. והשאלה?
www.thebookofrunning